ההכרה בערכה הכלכלי הרב של המלחת גרמה לסכסוכי גבול בין צ'ילה, פרו ובוליביה, ולפרוץ מלחמת האוקיינוס השקט (1879-1883). במהלך המלחמה התחולל מול חופי איקיקה קרב ימי (ב-21 במאי 1879) בין חילות הים של צ'ילה ופרו. אף כי לא הושגה בו הכרעה, עורר הקרב אלפי צעירים צ'יליאניים להתגייס לצבא, והוא נחשב בהיסטוריה של צ'ילה לאחד הגורמים העיקריים שהביאו לניצחונה במלחמה.
בסיום המלחמה סיפחה צ'ילה את מחוזות טקנה (Tacna), אריקה (Arica) וטרפקה, ובהם מרבית אזורי הכרייה של המלחת. בעקבות זאת קיבלה איקיקה תנופה נוספת לגידולה והפכה לעיר קוסמופוליטית, מרכז לחברות הכרייה, שרובן היו בבעלות בריטית ואמריקנית.
תנאי ההעסקה הירודים של פועלי מכרות המלחת גרמו לתסיסה בקרב הפועלים, שהגיעה לשיאה בשביתה כללית, בדצמבר1907. אלפי פועלים שובתים ובני משפחותיהם צעדו מהמכרות והתקבצו באיקיקה, שם התכנסו בחצר בית הספר "דומינגו סנטה מריה", ופנו לממשל לתווך ביניהם לבין המעסיקים במשא ומתן על דרישותיהם. ארגוני הפועלים של איקיקה תמכו במאבק פועלי המכרות והצטרפו לשביתתם עד שהעיר הושבתה לחלוטין. השביתה הסתיימה ב-21 בדצמבר לאחר שכוחות צבא פתחו באש לעבר השובתים והרגו כמה מאות מהם, בטבח סנטה מריה דה איקיקה, שהיה לאירוע מכונן בתולדות תנועת הפועלים בצ'ילה.
ירידת מחיר המלחת לאחר שפותחה שיטה להפקת אשלגן חנקתי באופן מלאכותי, ובמקביל השפל הגדול שהחל ב-1929, פגעו קשות בכלכלת איקיקה, שהתבססה כולה על יצוא המלחת. המוני פועלים עזבו את המכרות והיגרו אליה, אך נותרו ללא תעסוקה. בעשורים הבאים התפתח בה בהדרגה ענף הדיג ותעשיות הנלוות אליו, עד שאיקיקה הפכה מנמל מלחת לנמל של קמח דגים. ב-1975 היא הוכרזה כנמל חופשי (Zona Franca) על מנת למשוך אליה השקעות זרות.
,_administrative_divisions_-_en_-_colored_2018.svg)
