איזבלה הייתה אישה משכילה בצורה יוצאת דופן לתקופתה. במהלך כשלוש שנות נישואיה, יצרה 19 יצירות (חלקן לא גמורות), העוסקות בפילוסופיה, דת, אתיקה, פוליטיקה, דיפלומטיה, תאוריה צבאית, סחר עולמי, חינוך, חברה ומעמד האישה. ביוגרפים סבורים כי סבלה במהלך חייה מדיכאון או הפרעה דו-קוטבית, ייתכן על רקע גנטי. איזבלה נפטרה בגיל 21 מאבעבועות שחורות.
שנותיה הראשונות
משפחתה וילדותה במדריד
איזבלה נולדה בפארמה ב-31 בדצמבר1741, לפליפה, רוזן צ'ינצ'ון, ולואיז אליזבת, נסיכת צרפת, בתם של לואי החמישה עשר, מלך צרפת ומריה לשצ'ינסקה. בשבע שנותיה הראשונות, גדלה איזבלה בחצר המלוכה במדריד, תחת חסותם של סבה וסבתה מצד אביה. סבתה, המלכה אליזבטה, גילתה כלפיה חיבה ודיווחה בקביעות לבנה (אביה של איזבלה) על שלומה והתפתחותה. יחסיה עם אמה היו מורכבים והיא הפגינה כלפיה קרירות וחוסר סבלנות. האם אף תיארה את איזבלה כ"עקשנית" ו"בלתי נסבלת".[1] איזבלה הופקדה תחת השגחת אומנת, האלמנה ממוצא צרפתי. איזבלה פיתחה קשר קרוב עם אומנתה, עובדה שעוררה את קנאת אמה.
חינוכה של איזבלה התבסס על האידיאלים המקובלים באותה תקופה עבור נסיכות. אביה הורה על שימוש בענישה גופנית, וגישה זו אושרה גם על ידי אמה. על פי האוטוביוגרפיה שלה, תוארה איזבלה כילדה אנרגטית ושובבה. בין תחביביה נמנו מרדף אחר פרפרים, רכיבה על סוסים וביצוע תרגילים באמצעות חבל. היא אף גילתה עניין בכתיבה, שירה וציור.
שהותה בורסאי
בין ה-6 בינואר ל-7 באוקטובר 1749, שהתה איזבלה בוורסאי, עת ביקרה את משפחת אמה בדרכה לפארמה.[2] כנכדתם היחידה באותה עת של לואי ה-15 ומריה לשצ'ינסקה, זכתה איזבלה לתשומת לב וחיבה מוגברות. הפאר וההדר של חצר המלוכה הצרפתית עמדו בניגוד למנהגי החצר הספרדית הנוקשים יותר. בגיל שמונה, הורשתה להשתתף באירועי החצר, לרבות תיאטרון, אופרה, נשפים וקונצרטים. באותה תקופה, איזבלה שלטה בספרדית (אותה למדה מאומנתה) יותר מאשר בצרפתית (בה השתמשה עם אמה וסבתה מצד אביה). עם הזמן, החלה איזבלה ליהנות משהותה בוורסאי. היא נהגה ללוות את המלכה מריה לאופרות, הצגות וקונצרטים, ונהנתה מהיחס לו זכתה כנסיכה צרפתייה מן המניין: המשמר המלכותי הצדיע לה, והיא הושבה בכורסה הזהה לזו של אמה ודודותיה. לאחר שהותה בוורסאי, שמרה על קשר מכתבים עם משפחת אמה, וצרפתית הפכה לשפתה העיקרית.[1]
נעוריה והשכלתה בפארמה
איזבלה (עומדת, בשמלה סגולה בהירה) עם משפחתה בשנת 1757.
בשנת 1748 הסתיימה מלחמת הירושה האוסטרית בהסכם אאכן, ואביה קיבל את השלטון בדוכסות פארמה. בשנת 1751 נולדו שני אחים לאיזבלה: פרדיננדו, דוכס פארמה ומריה לואיסה מפארמה, כלפיהם הפגינה אמם חיבה רבה יותר. הדוכס נהג לשהות בנפרד מילדיו במשך שבעה חודשים בשנה בארמון הדוכס של קולורנו, סמוך לאזורי ציד מועדפים. איזבלה נהגה לשלוח לו מכתבים קצרים המתארים את הרגלי השינה ובקיעת השיניים של שני התינוקות. חרף העובדה שאיזבלה אכן ניהלה חליפת מכתבים עם אמה, מכתבים אלו אבדו. בערך באותה תקופה, הביעו מקורביה תמיהה בפני לואיז אליזבת בנוגע ליחסה הקר כלפי בתה הבכורה. בתגובה, טענה כי "דמותה רצינית מדי" מכדי "להתחבר עם בתה". בקיץ 1749, העסיקו הוריה של איזבלה את פייר סרו, מחזאי צרפתי משכיל ובעל ניסיון בהוראה, לניהול ענייניהם ולהדרכת איזבלה בהיסטוריה, ספרות וצרפתית. בשנת 1754, לבקשת חצר המלוכה במדריד (שדאגה לאדיקותו הדתית של סרו), הוא הוחלף בישועי צרפתי. היא המשיכה לפתח את כישוריה ברישום, ציור ומוזיקה עם אומנתה; היא הצטיינה בשירה ובנגינה בכינור ובצ'מבלו.
החיים בווינה
נישואיה עם יוזף השני
רקע
מדיניות הנשואים של מריה תרזה, נועדה לחזק את היחסים בין בית בורבון לבית הבסבורג. בהשפעת מאדאם דה פומפדור, החליט לואי ה-15 לשנות את מערך הבריתות ולהצטרף לאוסטריה נגד בריטניה ופרוסיה במהפכה הדיפלומטית. בנה הבכור של הקיסרית, יוזף, לא גילה עניין רב בנישואין בשל דעתו הנמוכה על נשים, וסמך על עצת אמו בבחירת כלה. אירוסיו עם בת דודתה של איזבלה, מריה לואיסה, נסיכת ספרד, בוטלו בתירוץ כי הוא התאהב באיזבלה, אף שההחלטה הייתה פוליטית והתקבלה על ידי אמו. מצד הכלה, המשא ומתן נוהל על ידי אמה. החוזה נחתם סופית בקיץ 1759 בוורסאי. זמן קצר לאחר מכן, אמה של איזבלה נפטרה מאבעבועות שחורות בגיל שלושים ושתיים, אירוע שהשפיע עמוקות על בתה. לאחר האירוסין, הוחלט לדחות את החתונה עד להתבגרותם של בני הזוג. מותה של אמה, אליזבת עיכב את התוכניות עוד יותר. איזבלה החלה ללמוד גרמנית והקדישה לכך שבע שעות ביום, מתוך רצון עז לרצות את חמותה לעתיד, הקיסרית.[1] איזבלה התכוננה באופן שיטתי לעתידה, חקרה את המצב הפוליטי של המלוכה ההבסבורגית ואת מלחמתה המתמשכת עם פרוסיה. חתנה, יוזף, כתב לחבר כי ינסה לזכות ב"כבוד ובאמון" של כלתו, אך ציין כי לא יוכל "להסכים, להתחזות למאהב", שכן הדבר נוגד את "טבעו", שמעולם לא הבין אהבה רומנטית.
חתונה
ציור המתאר את המשתה בארמון הופבורג לכבוד נישואיהם של איזבלה ויוזף.
לאחר נישואים באמצעות שליח, נשלחה איזבלה לווינה עם יוזף ונצל הראשון, נסיך ליכטנשטיין, בסוף שנת 1760.[3] אף שהצטערה על הפרידה ממשפחתה, שמחה לעזוב את פארמה. מריה תרזה סירבה לאפשר לאיש מצוותה הקודם ללוותה. איזבלה הסתירה בפומבי את עצבותה, אך בכתה ביחידות עם אביה, אחיה, הכומר המוודה ואומנתה. הם הגיעו לטירה ליד וינה ב-1 באוקטובר, שם התקבלו על ידי חמיה של איזבלה, פרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. הקיסר ליווה את איזבלה כדי לפגוש את שאר המשפחה הקיסרית. ארוסה, אשר הצהיר מספר פעמים כי הוא מפחד מנישואין, הסמיק כשראה אותה ולא יכול היה לחכות לחתונה. אף שייתכן שמדובר בהגזמה, היא כבשה את לבו של יוזף במהירות באמצעות צייתנותה ואיפשרה לו לחוש עליונות אינטלקטואלית. מריה תרזה הכריזה כי איזבלה "מושלמת", והוסכם באופן כללי כי עלתה על הציפיות. האדם היחיד שלא חיבב אותה הייתה הארכידוכסית מריה אנה, היא קינאה בפופולריות של איזבלה, בעוד היא עצמה זכתה ליחס מזלזל מצד משפחתה. טקס הנישואין נערך בכנסייה האוגוסטינית בווינה ב-6 באוקטובר. בלילה התקיימה תצוגת תאורה מפוארת עם כמעט שלושת אלפים עששיות שהאירו את הדרך ובנוסף, אותה כמות של נרות שעווה לבנים הודלקו בשתי שורות, יחד עם לפידים בחצר הארמון. בהופבורג נערך משתה פומבי, בו נעשה שימוש בכלי השולחן מזהב טהור שהיו חלק מהנדוניה של איזבלה. החגיגות נמשכו מספר ימים ותועדו בסדרת ציורים מאת מרטין, המוצגים באולם הטקסים בארמון שנברון החל משנת 2024. חגיגות אלו אורגנו למרות שמלחמת שבע השנים המתמשכת רוקנה את קופת האוצר, שכן מריה תרזה ביקשה להסיח את הדעת ולהציג את עושרה של האימפריה שלה.
חיי נישואים ויחסים עם בעלה
יוזף ליד מיטתה של איזבלה לאחר לידת בתם.
יוזף התאהב באיזבלה והפגין כלפיה חיבה רבה, אך היא לא השיבה לו באותה מידה של רגשות. כחלק מחובתה לייצר יורש עצר בהקדם האפשרי, הרתה איזבלה בסוף שנת 1761. הדבר עורר בה חרדה, אך היא חשה הקלה על כך שלא אכזבה. היא הביעה חשש שלא תוכל לעמוד בכאבי הלידה, אך התנהגה כמצופה ממנה, ללא גילויי רגש או עיוות פנים, על פי תיאורה של מריה תרזה. ההיריון היה קשה עבורה ולווה בתסמינים גופניים רבים, דיכאון וחרדת איון. מצבה החמיר בשל חוסר ההבנה של בעלה לקשייה.[4] ב-20 במרץ 1762, ילדה את מריה תרזה, ארכידוכסית אוסטריה (על שם סבתה מצד אביה). לא ידוע מה היו רגשותיה של איזבלה כלפי בתה, שכן היא הזכירה אותה פעם אחת בלבד בהתכתבותה האינטימית ומעולם לא בכתביה הפרטיים; חברתה העירה כי אהבתה לילדתה "לא הראתה הרבה כלפי חוץ". באוגוסט 1762 ובינואר 1763, איזבלה עברה שתי הפלות. מריה תרזה יעצה ליוזף להמתין שישה חודשים לפני שינסה שוב להביא בן לעולם, כדי לאפשר לאיזבלה להתאושש. ההפלה השנייה נשמרה בסוד, אך מריה תרזה ויוזף היו "במצוקה גדולה", על פי דיווחו של שגריר צרפת. הוא כתב כי איזבלה "בבריאות טובה" אך הייתה מרותקת למיטתה במשך ימים. ההפלות החמירו את דיכאונה ופגעו ברצונה לחיות. חרדת המוות שלה גברה עקב הסיכונים הכרוכים בלידה. בתחילת מרץ 1763, דווח בצרפת כי מצבה הפסיכולוגי של איזבלה אינו טוב, כי היא עדיין מתאבלת על ההפלה האחרונה ומציגה תסמינים גופניים: היא הייתה "רזה במיוחד", סבלה מ"שיעול יבש" "כמעט קבוע" ומכאבים בצדדיה. הגיעו למסקנה כי בריאותה "מאוימת ברצינות" וכי יש צורך "להרגיע" את "נפשה".
בינתיים, אהבתם של בעלה וחמותה כלפיה גברה, ונראה כי איזבלה מצאה דמות אימהית בקיסרית. נראה שהיא הסתירה היטב את עצמאותה ואת דעותיה הליברליות, והייתה כנועה הן כלפי בעלה והן כלפי חמותה. ביוגרפים מתארים אותה כמי שחיה "חיים כפולים" כ"אינטלקטואלית משוחררת" וגם כ"רעיה צעירה כנועה". למרות ספקותיה האישיים, בני דורה סברו שהיא מתנהגת כמצופה ממנה וכי הייתה לה "תחושת חובה חריפה" בתפקידה כנסיכה.
החיים בחצר הקיסרית
יחסיה עם הארכידוכסית מריה כריסטינה
איזבלה בילתה את רוב זמנה בחצר הקיסרית לא עם בעלה, אלא עם גיסתה הארכידוכסית מריה כריסטינה, דוכסית טשן. הארכידוכסית מריה כריסטינה (הידועה בכינויה מארי), הייתה חברתה הקרובה ביותר ואשת סודה היחידה בווינה. מארי הייתה הילדה השלישית ששרדה מבין ילדי הזוג הקיסרי, צעירה מאיזבלה בפחות מחמישה חודשים, והייתה הילדה האהובה על הקיסרית. השתיים פיתחו במהירות מערכת יחסים קרובה במיוחד, ובילו זמן רב יחד. אף שחיו באותו ארמון, הן נהגו להחליף מדי יום מכתבים קצרים, כמאתיים קטעי התכתבות של איזבלה שרדו (מכתביה של מארי נשרפו לאחר מותה).[5] נראה כי איזבלה נמשכה למארי במהירות באופן רומנטי ואולי אף מיני. רגשותיה של מארי התפתחו בהדרגה ובזהירות רבה יותר. היא התאוששה זה עתה מאהבתה ללודוויג אויגן, דוכס וירטמברג, אשר מריה תרזה ראתה בו נחות ממעמדה של ארכידוכסית. זמן קצר לאחר הגעתה של איזבלה, באוקטובר או נובמבר 1760, החלה לחזר אחרי מארי. בתחילת יחסיהן, פנתה איזבלה למארי באופן רשמי וכינתה אותה "המלאך היקר שלי", "האוצר היקר ביותר שלי" או "נחמתי".
דיוקן של איזבלה, נסיכת פארמה
השתיים נהגו להיפגש במקומות מסתור, ואיזבלה אף כתבה פתקים קצרים למארי במהלך המיסה. הן נהגו להעניק זו לזו שרפרפים אישיים, ואיזבלה אף ציינה כי היא מקווה שמארי תחשוב עליה בכל פעם שתשתמש בשרפרף. כאשר מזג האוויר מנע מיוזף לצאת לציד, ביטלו הגיסות את פגישתן באמצעות פתקים נמהרים ומלאי אכזבה.
נראה כי מארי הייתה מסויגת יותר מאיזבלה, אך החזירה לה רגשות. תפיסתן המשותפת של יחסים מאותו מין כחטא הובילה לרגשות אשמה. איזבלה חשה בושה על כך שלא השיבה לאהבת בעלה ולא הצליחה למלא את "חובתה כאישה". הדבר החמיר את דיכאונה וגרם לה להאמין כי הפתרון היחיד הוא מותה.[6] היא כתבה למארי כי "רק האל יודע באיזו שמחה הייתי נפרדת מהחיים האלה, שבהם מוטלת עלי טרוניה מדי יום". לאחר מותה של מארי, נמצאה מיניאטורה של איזבלה ובתה בספר התפילה שלה. לפני מותה, אמרה איזבלה לחמותה כי "לא הכל ניתן לראות" עבור יוזף בין מסמכיה. הקיסרית הורתה לשרוף את כתביה; לא ידוע מדוע הדבר לא בוצע. המכתבים שכתבה איזבלה למארי נשמרו בין מסמכיה של האחרונה. בעלה של מארי, אלברט קזימיר, דוכס טשן, ראה בהם עדות ל"ידידות יוצאת דופן" בין אשתו ל"נסיכה שאין כמותה". נכון לשנת 2024, המכתבים שמורים בארכיון הלאומי של הונגריה. בעוד שהיסטוריונים יותר דחו את שפת המכתבים כביטוי אופנתי של ידידות, מקובל כיום לחשוב כי בין השתיים התקיים רומן רומנטי, ואולי אף מיני. אליזבת בדינטר טוענת כי תשוקות רכושניות, תחושת כאב עקב פרידה, "אובססיה לאהובה", קנאה ותלות - אשר נתפסים כמאפיינים של יחסים רומנטיים-מיניים הן במאה ה-18 והן כיום - ניכרים בהתכתבותן.
מערכת יחסים עם הארכידוכסית מריה אנה
בעוד שרוב המשפחה הקיסרית חיבבו אותה, יחסיה עם גיסתה, הארכידוכסית מריה אנה, הלכו והידרדרו. איזבלה נתפסה כיפה, בעוד מריה אנה נחשבה לארכידוכסית הפחות מושכת; איזבלה זכתה לפופולריות, בעוד מריה אנה סבלה מהתעלמות מצד אמה ואחיה. איזבלה הייתה אינטליגנטית ומשכילה, ועיסוקה של מריה אנה במדעים שימש לה מפלט מבדידותה וממחלוקותיה המשפחתיות, וחיזק את הקשר שלה עם אביה, אשר החל אף הוא להעריץ את איזבלה. איזבלה נחשבה גם לזמרת וכנרת טובה יותר ממנה. מתוך קנאה ורגשי נחיתות, ראתה מריאן באיזבלה יריבה עוד לפני שהגיעה לאוסטריה וקיבלה את פניה בקרירות.
איזבלה תיארה את מריה אנה כ"צבועה", וכתבה עליה חיבור קצר בשם Les Charmes de la fausse amitié ("קסמי הידידות הכוזבת"). למרות זאת, השתיים החליפו חיבוקים, נשיקות ומחמאות בפומבי. נראה כי מריה אנה הייתה האדם היחיד שחשד ברומן בין איזבלה למארי, והיא אף ריגלה אחריהן. איזבלה הזהירה לעיתים קרובות את מארי לשמור את מכתביהן מפני אחותה. היחסים הקרים ביניהן, שהפכו לעוינים, החמירו את מערכת היחסים המרוחקת ממילא בין מריה אנה ליוזף, והוא מעולם לא סלח לאחותו על יחסיה לאשתו. מאוחר יותר השתמש יוזף בכוחו כדי לבודד את מריה ולמנוע ממנה אמצעים כלכליים.
מותה של איזבלה
קברה של איזבלה ( במרכז) עם זה של שתי בנותיה
החצר הקיסרית נהגה לבלות את הקיץ בארמון שנברון. בשנת 1763, תועד כי איזבלה לא רצתה לשוב לארמון הופבורג.[7] היא הייתה אז בחודש שישי להריונה והאמינה כי היא נושאת תאומים; מקרים של אבעבועות שחורות דווחו ברחבי וינה. ב-18 בנובמבר, ארבעה ימים לאחר שובה לווינה, פיתחה איזבלה חום ועד מהרה אובחנה כחולה באבעבועות שחורות. יוזף, מריה אנה ומארי טיפלו בה. החום גרם ללידה מוקדמת, וב-22 בנובמבר ילדה איזבלה. לבקשתה, הוטבלה התינוקת בשם מריה כריסטינה, אך נפטרה באותו היום.
לאחר הלידה, איזבלה הייתה במצב של חוסר הכרה והפגינה "אומץ" שגבל באדישות למוות. ב-26 בנובמבר, הודיעו הרופאים ליוזף כי איזבלה סובלת מכאבים עזים, והיא נפטרה למחרת עם עלות השחר, חודש לפני יום הולדתה העשרים ושניים. מכיוון שגופתה עדיין הייתה מדבקת, היא נקברה ללא נתיחה או חניטה בקריפטה הקיסרית. ארונה של בתה מריה כריסטינה הונח מתחת לארונה.[8] מותה של איזבלה, יחד עם מותם מאבעבועות שחורות של חלק מילדיה של מריה תרזה, והסבל שרוב בני המשפחה חוו עקב המחלה, תרמו להחלטתה של מריה תרזה בשנת 1768 לחסן את בני המשפחה הצעירים, ולאימוץ הנוהג לאחר מכן באוסטריה. בעלה יוזף הושפע קשות מפטירתה, ואף שהתחתן לאחר מכן עם מריה יוזפה, נסיכת בוואריה לא נולדו לו עוד ילדים. בשנת 1765 הוכתר יוזף כקיסרהאימפריה הרומית הקדושה, ובשנת 1770 מתה בתה מריה תרזה.
אישיות ומראה
איזבלה גילתה עניין בפילוסופיה, מוסר, מוזיקה, היסטוריה, פיזיקה ומטאפיזיקה. היא ניחנה גם בכישרון אמנותי: היא ציירה, שרטטה, שרה, ניגנה בכינור ובצ'מבלו בהנאה ובכישרון, וכתבה שירים ומחקרים. בשנת 1758, ביקר ההיסטוריון הצרפתי פייר-ז'אן גרוסלי בפארמה ותיאר את איזבלה כאחת ה"פלאים העיקריים" של העיר בזכות "כישרונה המובהק" ו"ידיעתה הטובה על העולם"[9].
במהלך המשא ומתן לנישואיה, דיווחו משקיפים אוסטרים כי איזבלה דיברה צרפתית, ספרדית, איטלקית ומעט לטינית, למדה מדעים ומפות, ועקבה אחר תנועות צבאיות במלחמת שלזיה השלישית שהתנהלה באותה עת. היא החלה גם ללמוד גרמנית. בדו"ח שהוזמן על ידי מריה תרזה, היא זכתה לשבחים כ"יפה" ו"חביבה", "מכובדת" אך מעולם לא "מושפעת", וכינו אותה "מלאך של יופי ושל טוב". היא אהבה לקרוא אך לא "רצתה להיראות מבשרת" – היא הצליחה לבטא את האינטליגנציה והידע שלה תוך שמירה על הציפיות העכשוויות להתנהגות נשית נאותה. בני זמנה העריכו כי היא הייתה גם "עקרונית" וגם טובת לב. היא נהנתה לרקוד בנשפים אך לא ממשחקי קלפים או ציד (תחביבים פופולריים בחצרות המלוכה האירופיות באותה תקופה), והעדיפה הליכה מהירה כפעילות גופנית. בהשראת סבתה, מריה לשצ'ינסקה, היא חילקה חלק ניכר מהכנסותיה לעניים.
למרות אופייה הביישן והמאופק, איזבלה הייתה אהובה על רוב האנשים בחצר. היא נהגה להתבונן באחרים ולנתח את אישיותם, חוזקותיהם וחולשותיהם כדי ליצור עמם מערכות יחסים טובות. כאשר חברתה הקרובה ואהובתה האפשרית, מריה כריסטינה, כתבה תיאור של איזבלה, היא ציינה את נטייתה לחמלה כלפי אלה שאהבה ואת חוסר רצונה לשנות את דעותיה כתכונות שליליות. היא גם ציינה כי איזבלה נהגה ללעוג לאנשים, אך כאשר דבריה פגעו בהם, היא הייתה נסערת. חזותה החיצונית הייתה שונה מהמראה האופנתי בקרב נשים אצילות באותה תקופה: היה לה עור כהה, אך למרות זאת היא נחשבה ליפה.
הפרעות נפשיות
איזבלה נחשבה למלנכולית, המונח המקובל באותה תקופה לתיאור נטיות דיכאוניות. למרות חיוניותה הרגילה ואהבתה לספורט, היא חוותה תקופות פתאומיות של חוסר יכולת תנועה. לאיזבלה היה ככל הנראה סוג של הפרעה דו-קוטבית, שהיה תורשתי, שכן שני סביה ואביה הראו תסמינים דומים.[10] למות אמה הייתה השפעה חזקה עליה, והיא השתכנעה שלא תחיה יותר מארבע שנים לאחר מותה. עקב הקשיים בנישואיה, הריונותיה הקשים ונטייתה המינית, היא פיתחה מחשבות אובדניות. היא הודתה במכתב כי חשה "פיתוי גדול" להתאבד אלמלא האיסור הדתי על כך. כסיבות לכך היא ציינה כי חשה שהיא "טובה לריק", "עשתה רק דברים רעים", ולא ראתה דרך להגיע לישועה. בשנת 1763, היא הכריזה ששמעה קול שאומר לה כי מותה קרוב, דבר שהכניס אותה למצב רוח "עדין, שליו, חגיגי" ועודד אותה "לעשות הכל".[10]
.svg){kind=small}
.jpg)
.jpg)
