איג'זים

איג'זים (יישוב לשעבר)
إجزم
טריטוריה המנדט הבריטיהמנדט הבריטי המנדט הבריטי
מחוז חיפה
נפה חיפה
שפה רשמית ערבית
תאריך ייסוד לפני 1596
שטח שטח בבעלות פרטית 23,619 דונם שטח בבעלות ציבורית 23,286 דונם עות'מאני (1945)
סיבת נטישה מלחמת העצמאות
תאריך נטישה 26 ביולי 1948
יישובים יורשים כרם מהר"ל
דת מוסלמים
אוכלוסייה ‏
 ‑ ביישוב לשעבר 2,970 (1945)
קואורדינטות 32°38′41″N 34°59′17″E / 32.64472222°N 34.98805556°E / 32.64472222; 34.98805556 
אזור זמן UTC +2
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

איג'זים (בערבית: إجزم) היה כפר ערבי בחוף הכרמל, כ-17 קילומטר דרומית לחיפה. במהלך מבצע שוטר במלחמת העצמאות נכבש הכפר ותושביו עזבוהו. על אדמות הכפר[1] הוקם המושב כרם מהר"ל.

היסטוריה

התקופה העות'מאנית

במפקד האוכלוסין העות'מאני שהתקיים ב-1596 צוין כי בכפר התגוררו 55 תושבים[2]. איג'זים היווה את כפר הבית של משפחת אל מאדי, בני שבט בדואי מאזור באר שבע[3], ששלטה בצפון ארץ ישראל במאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19. אחד מהנודעים ממשפחת אל מאדי היה יליד הכפר, השיח' מסעוד אל מאדי, שמונה על ידי סולימאן פאשה בתחילת המאה ה-19, למושל מחוז חיפה. אבראהים פאשא הוציא להורג את מסעוד ובנו ב-1834 בחשד שהשתתף בתכנון מרד נגדו וצמצם את השפעת משפחת אל מאדי. עם חזרת העות'מאנים לשלטון בארץ ישראל חזרו בני משפחת אל מאדי לתפוס עמדות מפתח בצפון הארץ, למשל מוחמד אל מאדי היה מושל חיפה בשנת 1885, אולם לא שבו למעמדם הקודם[4]. משפחה ידועה נוספת באיג'זים הייתה משפחת אל-נבהאני שמקורה מחצי האי ערב, אך בניה התגוררו זמן רב באיג'זים לפני שהגיעו לחיפה[3].

הקונסול הבריטי אדוארד רוג'רס שסייר בארץ ישראל ב-1859 כתב שבכפר חיים כ-1000 תושבים המתפרנסים מחקלאות. החל משנות ה-70 של המאה ה-19 הייתה הגירה מאיג'זים לחיפה של בני משפחת אל מאדי שבקשו להיות קרובים למרכז השלטוני המתפתח בחיפה[5]. ויקטור גרן מתאר את איג'זים כיישוב של אוהלים ומבני אבן עתיקים למרגלות מישור של עצי זית. מפקח של רשות העתיקות של המנדט הבריטי סקר את בתי האבן העתיקים של הכפר בשנים 1942, 1944[6].

המנדט הבריטי

בתקופת המנדט הבריטי נחשב הכפר למבוסס יחסית, אולם בין תושביו היו סכסוכים שהביאו לקטטות[7] ולעקירת גידולים חקלאיים[8]. בשנת 1932 בוטל המעמד של מועצה מקומית של הכפר[9]. במהלך המרד הערבי הגדול נודע איג'זים כבסיס של אנשי הכנופיות ופיגועים רבים יצאו ממנו כלפי התחבורה על כביש חיפה-תל אביב. באפריל 1938 הוטל על הכפר קנס קיבוצי[10] שהביא לבריחת רוב תושביו ממנו[11]. דו"ח של סוקרי קרקעות בריטים בצפון הארץ תיאר את איג'זים כאחד המקומות המסוכנים ביותר מבחינת ביטחון ציבורי[12]. בשנת 1940 גודלו בכפר ירקות ללא השקיה ותוכנן להקים באר כדי לאפשר גידולים אינטנסיביים[13].

על פי סקר הכפרים שנערך בשנת 1945, הוערך מספר התושבים ב-2,970 איש. השטח בבעלות פרטית 23,619 דונם, שטח בבעלות ציבורית 23,286 דונם. סה"כ 46,905 דונם[14].

מלחמת העצמאות

על פי תוכנית החלוקה נועדו יישובי המשולש הקטן, ובהם איג'זים, להכלל בתחום המדינה היהודית. במלחמת העצמאות תקפו תושבי איג'זים בשיתוף שאר יישובי המשולש הקטן, ובתמיכה לוגיסטית מלבנון באמצעות המעגן בכפר טנטורה את התחבורה היהודית בין זכרון יעקב לחיפה, והביאו לחסימתו[15]. ערביי המשולש הקטן זכו להערכה רבה על כושר הלחימה שלהם ואיג'זים נחשבה הרוח החיה מאחורי הסירוב של הכפרים להיכנע. ב-6 ביולי לקחו לוחמי איג'זים מספר שבויים וב-8 ביולי נעשה ניסיון ראשון להשתלט על איג'זים, אך הוא כשל. השבויים הוחזרו במסגרת הסכם חילופי שבויים, אך ניסיונות להשיג הסכם כניעה לא צלחו לאור הערכתם של לוחמי הכפרים שהם יחזיקו מעמד עד כניסת ההפוגה השנייה לתוקפה, כפי שאכן היה. לאחר כניסת ההפוגה השנייה לתוקפה ריכז צה"ל כוחות גדולים סביב כפרי המשולש הקטן ופתח בלחימה ב-24 ביולי במבצע שוטר. לאחר קרבות של יום וחצי, ולאחר שהצבא העיראקי סירב לשלוח תגבורת נסוגו לוחמי הכפרים לערערה וצה"ל נכנס לאיג'זים ב-26 ביולי 1948. בשעות הצהריים חתם המוכתר על כניעה. רבים מתושבי איג'זים ברחו מהכפר בגלל הקרבות ולא הורשו לחזור אליו. כ-1400 מתושבי הכפר נאספו על ידי חיילי צה"ל בימים שאחרי הכניעה והועברו לג'נין[16].

אחרי 1948

עולים מצ'כוסלובקיה יושבו בכפר בתחילת 1949. בכפר נותרו כ-15 משפחות ערביות אשר התגוררו בו עוד לאחר הקמת כרם מהר"ל, אך בהמשך פונו לחוות מקורה ולאחר מכן עברו לחיפה[17]. תושבי הכפר האחרים התפזרו בין פוריידיס, מחנות פליטים בג'נין, ומדינות ערב.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איג'זים בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ מפת אזור הכפר שהוכנה על ידי ארגון 'ההגנה' 1942, באתר הספרייה הלאומית, אוסף המפות ע"ש ערן לאור
  2. ^ מוויקיפדיה האנגלית:Hütteroth, Wolf-Dieter and Kamal Abdulfattah (1977), Historical Geography of Palestine, Transjordan and Southern Syria in the Late 16th Century. Erlanger Geographische Arbeiten, Sonderband 5. Erlangen, Germany: Vorstand der Fränkischen Geographischen Gesellschaft. p. 158. Quoted in Khalidi, 1992, p. 164
  3. ^ 1 2 Maḥmūd Yazbak, Haifa in the late Ottoman period, 1864-1914: a Muslim town in transition, BRILL, 1998, page 135
  4. ^ Maḥmūd Yazbak, Haifa in the late Ottoman period, 1864-1914: a Muslim town in transition, BRILL, 1998, page 147
  5. ^ Maḥmūd Yazbak, Haifa in the late Ottoman period, 1864-1914: a Muslim town in transition, BRILL, 1998, page 107
  6. ^ כארם סעיד, כרם מהר"ל, חדשות ארכאולוגיות, גיליון 120, 2008
  7. ^ עם הקטטות בכפרים, דבר, 26 באוגוסט 1931
  8. ^ ראו למשל, עוקרים זיתים, דבר, 9 בפברואר 1933 ומחבלי כרמים, דבר, 28 במאי 1931
  9. ^ מועצות מקומיות בכפרים, דבר, 18 באפריל 1932
  10. ^ מאסרים בכפר איגזים, דבר, 14 באפריל 1938
  11. ^ עזבו את הכפר, דבר, 15 באפריל 1938
  12. ^ Dov Gavish, A survey of Palestine under the British Mandate, 1920-1948, Routledge, 2005, page 184
  13. ^ יהואש (עיתונאי), סיור בכפרים ערבים, דבר, 21 במאי 1940
  14. ^ נתונים מסקר הכפרים (1945), שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
  15. ^ מירון בנבנישתי, Sacred Landscape
  16. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים
  17. ^ אהוד עין גיל, המרד הערבי הקטן, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2006