אח'תר ג'האן נולדה בכלכותה ב-15 באוקטובר 1928.[1][2][3][4][5] היא סיימה את לימודיה במכללת קיניירד בלאהור בשנת 1949. היא סיימה תואר שני באנגלית ממכללת הממשלה בלאהור, בשנת 1951. את דרכה המקצועית החלה כמורה, ושימשה כמרצה במכללת אסלאמיה בלאהור משנת 1952 עד 1965. היא נישאה לריאזודין אחמד, ונהייתה מוכרת כ"בגום ריאזודין", או "גברת ריאזודין". בתם, ניגאר אחמד, היא יושבת הראש של קרן עווראת. בעלה, בכיר בשירות הציבורי, היה אחיינו של סופר האורדו סלאח אוד-דין אחמד. הוא גם היה קרוב משפחה של השופט סביח אוד-דין אחמד ושל עאסמה ג'האנגיר.[6]
הקריירה הספרותית של בגום ריאזודין הייתה מבוססת על שני ספרי מסע: "דהאנק פר קדם" (באורדו: پار دھنک پر قدم, בתרגום: הליכה מטה, 1969) ו"סאט סמונדר פר" (באורדו: سات سمندر, בתרגום: שבעה חופים, 1963).[7] בספריה, היא השתמשה במטפורות ייחודיות, ברמיזות הומוריסטיות ובהערות סאטיריות. היא כתבה בסגנון בלתי פורמלי,[8] וספריה נחשבו לפשוטים להבנה ולצד זאת למעניינים.
אקטיביזם פמיניסטי
ריאזודין הייתה פעילה למען העצמת נשים. היא הקימה את ארגון הרווחה אגודת בהבוד של פקיסטן למטרה זו ב-1967.[9] היא שימשה כמזכירה הפדרלית של המשרד לפיתוח נשים בשנות ה-1980 המאוחרות. היא השתתפה בכנסים בינלאומיים רבים למען רווחתן של נשים, כולל המושב ה-32 של ועדת האו"ם למעמד האישה שנערך בווינה במרץ 1988.
כשבנזיר בהוטו הייתה לראשת הממשלה ב-1988, ריאזודין הייתה אופטימית והביעה את תקוותה לעתיד טוב יותר עבור נשים אחרי הקשיים תחת משטרו של מוחמד זיא אל-חאק:[10]
"
נשים בפקיסטן באמת מתחילות לקוות שדברים ישתפרו בשבילן. אפילו בפינות השמרניות ביותר, נשים יודעות שהן כבר לא ייאלצו להתמודד עם מה שהן עברו ב-11 השנים האחרונות.
מלבד היותה מורה, היא הייתה חברה בוועד של כינוס המוזיקה של כלל-פקיסטן מ-1957 עד 1965. היא גם השתתפה בתערוכת מלאכת היד של פקיסטן הראשונה בלאהור בשנת 1965. ריאזודין גם שימשה כיועצת למועצה הלאומית למלאכה במהלך שנות ה-1980. היא מונתה על ידי ראש ממשלת פקיסטן לחברה במועצת הנאמנים של בית אל-מל, ארגון צדקה לאומי.
ספרים
בנוסף לספרי המסע, ריאזודין פרסמה עבודות נוספות. הספר שלה "Pakistan" יצא באנגלית ב-1975, וספר נוסף, "A History of Crafts in India and Pakistan" (ההיסטוריה של מלאכת יד בהודו ופקיסטן) יצא בפקיסטן בשנת 1990, וכעבור שנה גם באנגלית. היא גם עבדה על מחקר שכותרתו "התרומה של הציוויליזציה האסלאמית להודו ופקיסטן".
פרסים
נשיא פקיסטן העניק לריאזודין את פרס סיטרה א-אמטיאז במרץ 2000 כהכרה בעבודתה ההתנדבותית בשירות החברה הפקיסטנית. פרס זה הוא הכבוד האזרחי השלישי בחשיבותו המוענק על ידי ממשלת פקיסטן. היא זכתה בפרס מפעל חיים מטעם המשרד לפיתוח נשים ב-2005. ב-1970, היא זכתה בפרס עמדג'י מטעם גילדת הסופרים של פקיסטן, עבור עבודה חלוצית בז'אנר ספרי מסע באורדו. היא הייתה גם אחת מתוך קבוצה של 1000 נשים שהיו מועמדות לפרס נובל לשלום ב-2005 כחלק מפרויקט 1000 PeaceWomen.[11][12]
הערות שוליים
^بہارِ اُردُو ۹. Lahore: Punjab Textbook Board. 2008. p. 60.
^آئینۂ اُردُو لازمی نہم. 40, Urdu Bazaar, Lahore: Khalid Book Depot. 2008. p. 135.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: location (link)
^سرمایۂ اُردُو (حصۂ دوم). Islamabad: National Book Foundation. 2011. p. 88.
