ארץ ים, Lavinia, Annals of the Western Shore, Catwings, Dancing at the Edge of the World, The Language of the Night, Steering the Craft, Always Coming Home, Malafrena, צד שמאל של החושך, The Beginning Place, המנושל, The Eye of the Heron, The Word for World Is Forest
אורסולה לה גווין הייתה בתם של האנתרופולוגיםאלפרד קרובר ותיאודורה קרובר, לצד שלושה אחים גדולים. הוריה עודדו את ילדיהם לקריאה, וחשפו אותם לקבוצת חבריהם שכללה ילידים אמריקאים רבים וכן את הפיזיקאי רוברט אופנהיימר שדמותו השפיעה עליה בין היתר בכתיבת הספר 'המנושל' מאוחר יותר. בגיל 9 כתבה את סיפור הפנטזיה הראשון שלה, ובגיל 11 הגישה סיפור מדע בדיוני (שלא התקבל) לכתב העת אסטאונדינג סיינס פיקשון. את תקופת שנת הלימודים האקדמית נהגה המשפחה לבלות בברקלי, ובקיצים נסעו לקישמיש בעמק נאפה שם נהגו לנפוש קבוצה של מדענים, כותבים וסטודנטים שהיו חבריהם של ההורים. היא פיתחה עניין בביולוגיה ובשירה.
לה גווין למדה בתיכון ברקלי, ולאחר מכן סיימה B.A. בספרות הרנסאנס הצרפתית והאיטלקית ממכללת רדקליף של אוניברסיטת הרווארד ב-1951, ותואר שני באותו תחום מאוניברסיטת קולומביה ב-1952. לה גווין המשיכה ללימודי דוקטורט וקיבלה מלגה ללמוד בצרפת ב-1953 - 1954.
את בעלה, ההיסטוריון צ'ארלס לה גווין, הכירה על סיפון הספינה 'קווין מרי', במסעה לצרפת ב-1953. כשנה לאחר מכן נישאו, ולה גווין החליטה שלא לסיים את הדוקטורט שלה, בעוד השניים שבו לארצות הברית על מנת שצ'ארלס יוכל לעשות דוקטורט באוניברסיטת אמורי. בתקופה זו עבדה כמזכירה וכמורה לצרפתית ברמה אקדמית. בתם הראשונה אליזבת נולדה ב-1957 במוסקו, איידהו, שם לימד צ'ארלס. ב-1958 עברו בני הזוג לפורטלנד, אורגון, שם נולדה בתם השנייה קרולין (1959) ושם השתקעו, עקב מינויו של צ'ארלס כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת פורטלנד סטייט. ב-1964 נולד בנה השלישי, תיאודור.
לה גווין נפטרה ב-22 בינואר 2018 בביתה בפורטלנד, אורגון, לאחר מספר חודשי מחלה.
כתיבה
בין 1951 ל-1961 כתבה חמישה רומנים שנדחו על ידי מוציאים לאור, שסברו שאינם נגישים. באותה תקופה כתבה גם שירה.
את סיפוריה הראשונים לא כתבה בסוגת הפנטזיה, אך עלילתם התרחשה במדינה דמיונית בשם אורסיניה. בחיפוש אחר דרכים לבטא את הנושאים שהעסיקו אותה, היא חזרה לעניין שהיה לה בילדותה במדע בדיוני. בתחילת שנות ה-60 עבודותיה החלו להתפרסם. אחד מסיפוריה האורסיאניים פורסם בקיץ 1961 בגיליון של ה-'Western Humanities Review' ושלושה סיפורים נוספים הופיעו ב-1962 ו-1963 בירחון 'Fantastic Stories of Imagination' שנערך על ידי סייל גולדשמיט, אשר ערך גם את המגזין 'Amazing Stories' אשר פרסם שני סיפורים נוספים שלה, כולל אחד ממחזור המדע הבדיוני 'הייני'.
ב-1964 פרסמה את סיפורה הקצר 'מילה של התרה' (The Word of Unbinding), שהיה הראשון בסדרת הפנטזיה 'ארץ ים', הכוללת שישה ספרים ושמונה סיפורים קצרים. שלושת הספרים הראשונים בסדרה: הקוסם מארץ ים (1968), הקברים של אטואן (1970) והחוף הרחוק ביותר (1972) מכונים לעיתים 'טרילוגיית ארץ ים'. מאוחר יותר כתבה את ספרי ההמשך לסדרה - טהאנו, הרוח האחרת והקובץ 'הסיפורים מארץ ים'.
לה גווין זכתה להכרה רחבה עבור הרומן שלה 'צד שמאל של חושך', אשר זכה בפרס הוגו ובפרס נבולה ב-1970. עלילתו של הספר מתרחשת בעולם שתושביו הם חסרי מין, מלבד בתקופת הייחום, בה הם עשויים להיות זכר או נקבה. ספרה ׳המנושל׳, המתרחש בחברה דמיונית אנרכיסטית, זיכה אותה בפרס הוגו ובפרס נבולה, והפך אותה לסופרת הראשונה שזכתה בשני הפרסים בגין שני ספרים.
בשנים מאוחרות יותר התנסתה לה גווין גם בקולנוע. ספרה "Lathe of Heaven" עובד לסרט ב-1979. ב-1985 שיתפה פעולה עם מלחין האוונגרד דוד בדפורד בכתיבת הלברית לאופרת-החלל שלו 'ריגל 9'.
ב-1984 נטלה חלק לצד קן קסי, בריאן בות' וויליאם סטפורד בהקמת מכון אורגון לאמנות הספרות, המוכר כיום בתור מכון אמנות הספרות בפורטלנד.
מקורות השראה
לה גווין שאבה השראה משאמניזם, טאואיזם, ומספרות צרפתית, איטלקית, רוסית ואנגלית. היא הושפעה מסופרי פנטזיה דוגמת ג'.ר.ר. טולקין, ומסופרי מדע בדיוני כגון פיליפ ק. דיק. את "שר הטבעות" של טולקין קראה באמצע שנות ה-50, והוא השפיע על כתיבתה - שכמוהו, מתאפיינת בפיתוח מפורט ורחב של עולמות הפנטזיה והעולם הבדיוני שלה, ובכללם היסטוריה, גאוגרפיה, שפה ואלמנטים נוספים המקנים להם מלאות ו'אמינות' רבה יותר. עם זאת, כאחת ששיטתו של טולקין השפיעה על צורת כתיבתה, היא האמינה כי לפנטזיה ולמדע הבדיוני גם תפקיד בהובלת שינויים חברתיים.
"משלמדתי לקרוא, קראתי הכל. קראתי את כל הפנטזיות המפורסמות, עליסה בארץ הפלאות, הרוח בערבי הנחל, ואת קיפלינג. אני מעריצה את ספר הג'ונגל לקיפלינג. כשהתבגרתי גיליתי את לורד דונסני. הוא פתח בפני עולם שלם - העולם של פנטזיה טהורה. ו... התולעת אורבורוס. שוב, פנטזיה טהורה. מאוד מאוד מזינה. ואז אחי ואני נשאבנו למדע הבדיוני כשהייתי בת 11 או 12. אסימוב המוקדם, דברים כאלו. אבל לא הייתה לזה השפעה גדולה עלי. לא עד שחזרתי למדע הבדיוני וגילי את סטרג'ן - אבל בייחוד קורדוויינר סמית. קראתי את הסיפור 'שדרות אלפה רלפה' וזה גרם לי להיות, 'וואו! הדבר הזה יפהפה, וכל כך משונה' ורציתי לעשות משהו כזה."[2]
נושאים בכתיבתה
לה גווין רתמה את הגמישות שמאפשרת הספרות הספקולטיבית, המדע הבדיוני והפנטזיה, על מנת לבחון היבטים סוציולוגיים, פסיכולוגיים, אנתרופולוגיים, מגדריים וזהותניים בתרבות ובמבנים חברתיים. רעיונות סביבתיים, פמיניסטיים ואנרכיסטיים הופיעו אף הם כנושאים חוזרים בעבודתייה.
לה גווין עסקה בסוגיות של מגדר וגזע מתוך מודעות וזווית ראייה שהושפעה מניתוחים חברתיים של נושא הזהות והחברה. מרבית הדמויות שלה הן דמויות כהות-עור, בחירה שעשתה על מנת לבטא את העובדה שמרבית בני האדם אינם לבנים. ספריה עושים פעמים רבות שימוש בתרבויות של אנשים-חוצנים על מנת לבחון תצורות של מבנים חברתיים ואת השפעתם על האינדיבידואל.
הנושא החוזר בספריה של מפגש בין תרבותי, וודאי הושפע גם מכך שגדלה בבית של אנתרופולוגים ונחשפה לסיפורו של אישי, יליד אמריקאי שהוגדר בתקופתו כאינדיאני הפראי האחרון ומפגשו עם תרבות העולם הלבן. אביה היה חבר הנהלה במוזיאון האנתרופולוגיה של האוניברסיטה בה הועסק אישי כעוזר מחקר, וכאובייקט מחקר. אמה כתבה על כך ספר, אישי בין שני עולמות. אלמנטים דומים לכך באים לידי ביטוי ברבים מסיפוריה.
לה גווין הרבתה להתעסק בהיבטים שונים של חיי היום יום והשפעתם על יחידים ביחסם לעולם הפיזי וזה לזה. כך לדוגמה השפעת ניהול משק הבית וטיפול בבעלי החיים בחווה, הוא נושא מרכזי שחקרה בספרה 'טהנו'. היא הרבתה לעשות שימוש גם בנושאים הלקוחים מתוך הפסיכולוגיה היונגיאנית, לדוגמה בספרה 'הקוסם מארץ ים'. מחזור הספרים הייניים (בעולם המכונה Hain) שלה עוסק בשורה של ציוויליזציות בכוכבים שונים רחוקים ומבודדים, בעלי קשר רופף זה לזה, והיא שימשה אותה כבמה מרכזית לבחינת מפגשים בין תרבותיים.
לה גווין הרבתה לפתח בספריה רעיונות אנרכיסטיים, אותם קשרה לאמונתה הטאואיסטית, כשהיא מבקשת להציג אפשרויות חברתיות אוטופיסטיות, החורגות גם מהדמוקרטיה המוכרת כיום בעולם המערבי. רעיונות אלו פיתחה במיוחד בדמות החברה האנרכיסטית בספרה ׳המנושל׳. לצד זאת מתחה ביקורת רבה על תצורות שונות של שליטה, דיכוי וטוטליטריזם.
נושא חוזר נוסף בכתיבתה הוא הנושא הסביבתי, והאחריות של החברה האנושית על העולם בו היא חיה, בין היתר תוך הצבת חלק מהעלילות בכוכבים דלי משאבים, ואף כאלו שהפכו עניים כתוצאה מתרבויות שניצלו אותם עד תום.