יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: נדרש תרגום לעברית על ידי מישהו שמבין את המונחים הגאומטריים, אדריכליים וארכאולוגיים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף.
(א) מערכת איזודומית יוונית (ב) מערכת יוונית של אורתוסטטים ודיאטונים מתחלפים (ג) מערכת רומית ארכאית (ד) מערכת רומית של שורות של אורתוסטטים ודיאטונים
אופוס קוואדראטום (בלטינית: Opus Quadratum) היא טכניקת בנייה של רומא העתיקה, שבה שורות של אבנים רבועות הונחו בשורות מקבילות בגובה אחיד, לרוב בבנייה יבשה.
בהקשר הרומי, הטכניקה שימשה כבר במאה ה-6 לפני הספירה ושוכללה בהדרגה, עם סדירות רבה יותר של החיתוך וסידור מורכב יותר של הבלוקים. השימוש נמשך גם לאחר הכנסת המלט לאורך כל העידן הקיסרי, לצד טכניקות אחרות, אך כעת שמור למבנים בעלי יוקרה מיוחדת.
טכניקת הבנייה עצמה שימשה לאורך מאות שנים, אולם תיארוך של מקרים ספציפיים אפשר באופן מוגבל בהסתמך על סוג האבן בה משתמשים, יחידת המידה המשמשת לחיתוך הבלוקים ואופן סידורם במהלך ההתקנה.
בתחילה (במה שבעבר הוגדר כ"אופן אטרוסקי") שורות הבלוקים הציגו אי-רציפות והבלוקים עצמם לא היו הומוגניים לחלוטין, כמו בדוגמאות מהתקופה הארכאית בערים האטרוסקיות וברומא (בורות מים תת-קרקעיים, טרסות, קירות ובמות המקדש).[1]
לאחר מכן ("באופן יווני"), מסדרים את הבלוקים המקבילים ב"חיתוך" הבנייה (הצד הארוך יותר נראה) או "הראש" (הצד הקצר יותר נראה, ואילו הצד הארוך יותר משתרע לעובי הקיר). קוביות ראש ואבני חיתוך מתחלפות בדרכים שונות בשורה ומשורה אחת לאחרת. יתר על כן, קיימת נטייה לגרום למפרקים בין הבלוקים להתאים למרכז הבלוקים של השורה הבסיסית.[2]
היצירה הריבועית האיזודומית (opus isodomum), שמקורה במודלים יווניים, מורכבת מגושים מקבילים בעלי ממדים שווים המסודרים כולם לרוחב הקצוות כאשר המפרקים האנכיים ממוקמים בין שורה אחת לשנייה.
עם כניסת עבודות המלט,[3] בנייה בלוקים ממשיכה לשמש כחיפוי חיצוני. חלק מהבלוקים מוכנסים לסירוגין "בחלק העליון", ומקשרים את בניית הבלוקים לליבת המלט הפנימית.
השימוש בלבנים לחיפוי החיצוני של ליבת המלט, לאחר מכן הן מכוסות בלוחות טיח או שיש, הוביל לירידה בשימוש בשיטה זו, אשר עם זאת, עדיין הייתה בשימוש, במיוחד עבור חלקים מהמבנים בעלי עומס סטטי גדול יותר ( קשתות ועמודים, שתמכו במשקלים הגדולים ביותר, גשרים, אמות מים וכו').[4]
אבן גזית
בתקופת הקיסר קלאודיוס, מסיבות אסתטיות, הנוהג של השארת החלק המרכזי הבולט והמחוספס ביותר בכוונה על פני הבלוקים החשופים הפך לנפוץ, בעוד שרק לחלקים התואמים לחיבורים היו גימורים שטוחים, מה שהעניק לבנייה ביתר מראה "כפרי".
טכניקות הרכבה והרמה
עם כניסתו של השיש, נפוצו כמה שיפורים טכניים, שנבעו מהמסורת היוונית הגדולה: למשל, פני הבלוקים שבאו במגע עם הבלוקים הסמוכים הונמכו מעט בחלק המרכזי, כך להבטיח חיבור מדויק יותר של הבלוקים. תהליך זה, שכבר נעשה בו שימוש באנדרטאות היווניות הגדולות, נקרא anathyrosis.
הבלוקים חוברו זה לזה גם באמצעות סיכות מתכת ומהדקים, שהבטיחו טוב יותר את יציבות הבנייה הן אנכית והן אופקית. יסודות המתכת הוכנסו לחללים שנעשו במיוחד על המשטחים וקובעו במקומם באמצעות עופרת מותכת.
בימי הביניים נעשו ניסיונות לחלץ את יסודות המתכת הללו מאנדרטאות שעדיין עומדות על מנת לעשות בהם שימוש חוזר, וגושי האבן נחפרו החל מהחיבורים שבין גוש אחד למשנהו: ל"טיפול" שיטתי זה "החורים" הם נוכחים למשל בקשתות הקולוסיאום ובאנדרטות גדולות אחרות שנבנו או מכוסות ב-opus quadratum שהגיעו אלינו.
חללים נוספים נוצרו במשטחים הנסתרים של הבלוק כדי לאפשר את הרמתו. היו מספר טכניקות, כולל:
שקעים חצי עגולים או בולטים שבוטלו מאוחר יותר בצידי הבלוק, אפשרו הכנסת חבלים;
מלקחיים מברזל, מעין מלקחיים שהמשקל עצמו הידק, וקצותיהן הוכנסו לחללים קטנים שנעשו במיוחד כדי למנוע החלקה.
olivella, טבעת עם מוטות מתכת תלויים שהוכנסו לחללים שהתקבלו במשטח העליון של הבלוק ועם קירות אלכסוניים: בהרמה נטו הסורגים להתרחב והפעילו כוח על דפנות החור, מה שמאפשר את הרמת הבלוק.
